<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקריעה</h1>
<h2>דף פז.</h2>
בסוף נדרים (פ"ז א') תניא אמרו לו מת אביך וקרע ואח"כ נמצא בנו, יצא ידי קריעה, (נ"א: ותניא אחריתי מת בנו וקרע ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה). ותניא אחריתי אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח"כ נמצא בנו, לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד, הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד, תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה, א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע, וכן הלכתא.
בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע וישב עליו שלשה ימים, ובאו ואמרו לו קיים היה ופסק, ואח"כ אמרו לו מת, כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הוקשו לחג, אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו, דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת, דברי טעות הן. אלא אמרו לו מת וקרע ונהג אבילות ג' ימים ואח"כ באו ואמרו לו לא מת, והפסיק וחזרו ואמרו לו משעה ראשונה מת כמו שאמרו הראשונים, ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם, כגון זה ודאי יצא ידי קריעה כדברי הגאון ז"ל.
ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן, אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו, שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל, ונמצא שלא מנאן רצופין, ואם תאמר מפני שנהג בדברים שבצנעא ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל לא נהג כלום, ונמצא שמנה בהפסקה, ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא, שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה ולא מצינו גזירות הללו נוהגות יותר משבעה. וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבלות ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד.
